סילבר טאורס בע"מ נ' מרדכי לוי ואח'

פסק דין

לפני בקשת הנתבע 4 לדחיית התביעה על הסף ומנגד בקשת התובעת לחידוש ההליכים בתיק.

תמצית העובדות

עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. התובעת רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת 1/8 זכויות במגרש נשוא התביעה המצוי בבני-ברק. הנתבע 4 רשום כבעלים של מחצית המגרש. שאר הנתבעים הנם בעלים של יתרת 3/8 החלקים במגרש. התובעת עותרת לפירוק השיתוף במגרש. הנתבע 4 טוען להגנתו כי הוא הבעלים היחיד של המקרקעין וכי אין לתובעת או לשאר הנתבעים כל זכויות במגרש, הגם שהם עדיין רשומים ככאלה וזאת על רקע פסק בוררות שקבע עובדה זו.

מדובר בפסק בוררות שניתן ביום 3.9.01 על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב במסגרת בוררות שהתנהלה בין הנתבע 4 ולבין הנתבע 1 ועמותת חסידי סטראשאלא (להלן: "העמותה"). לפי פסק הבוררות, נקבע כי הנתבע 4 הנו הבעלים היחיד של המגרש וכי לנתבע 1, לעמותה, כמו גם לנתבעים האחרים, כולל התובעת בתיק דנא, אין כל זכויות במגרש זה (ראה עמ' 3 לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה לאישור פסק הבוררות ואשר עוד יוזכר להלן). ערעור על פסק הבוררות לבית הדין הרבני הגדול נדחה.

בעקבות כך, הנתבע 4 הגיש בשנת 2005, בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאישור פסק הבוררות ואילו העמותה, הנתבע 1 ואח', הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות. התובעת בתיק דנא, סילבר טאורס בע"מ, הגישה בזמנו בקשה להצטרף לבקשה לביטול פסק הבוררות, הגם שלא הייתה צד ישיר להליכי הבוררות וזאת על רקע העובדה שפסק הבוררות פגע בזכויותיה וקבע למעשה כי אין לה זכויות כלשהן במגרש. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו. חרף זאת, פעלה התובעת בניגוד להחלטת בית המשפט והגישה סיכומים במסגרת הליך הבקשה הנ"ל.

ביום 24.5.11 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 2516/05 ואח' - כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן) (להלן: "פסק הדין במחוזי"). פסק הדין במחוזי אישר את פסק הבוררות, שקבע כאמור כי הנתבע 4 הנו הבעלים היחיד של המגרש. במקביל, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות.

למרות שהתובעת לא הייתה צד ישיר להליך הבוררות ולמרות שבקשתה להצטרף להליך הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחתה כאמור, הגישה התובעת בפני בית המשפט המחוזי, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הבוררות וזאת בשל רצונה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה, טענה התובעת כי היא לא הייתה צד להליכי הבוררות וכי חרף זאת, פסקו בתי הדין כי הנתבע 4 בלבד הנו בעל הזכויות במגרש, דבר אשר פוגע קשה בזכויותיה ומותיר אותה לכאורה ללא זכויות במגרש.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע וכן התייחס לטענת התובעת לפיה לא הייתה צד להליכי הבוררות וקבע כהי לישנא - ""אשר לטענה כי המבקשת לא הייתה צד להליך הבוררות, יש לדחות טענה זו לאור העובדה שהמשיבים עשו כל שלאל ידם להחליף זהויות ואישיות משפטית בכדי להטעות את בתי הדין הרבניים ואת בית המשפט" (החלטה מיום 26.5.11).

התובעת, העמותה ואחרים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין במחוזי. ביום 7.3.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (רע"א 4766/11, 5366/11 -כב' השופט רובינשטיין) (להלן: "פסק הדין בעליון"). הצדדים חלוקים על פרשנותו ועל משמעותו של פסק הדין בעליון, כמו גם משמעותם של פסק הבורר ופסק הדין של בית המשפט המחוזי ביחס לתובעת.

התובעת הגישה בעקבות פסק הדין בעליון בקשה לחידוש ההליכים בתיק דנא. הנתבע 4 הגיש מנגד בקשה לדחיית התביעה על הסף. כל צד הגיש תגובה לבקשת הצד שכנגד ותשובה לתגובת הצד שכנגד בכל אחד מהבקשות הנ"ל. התובעת סבורה כי פסק הבוררות לא מחייב אותה, שכן היא לא הייתה צד להליכי הבוררות וכי פסקי הדין במחוזי ובעליון לא שינו זאת, אלא להפך, קבעו כי פסק הבוררות מחייב רק את הצדדים הישירים לו. הנתבע 4 מנגד טוען כי פסק הבוררות כן מחייב את התובעת שכן זו הנה למעשה חליפתה של העמותה וכי כך אף נקבע בפסק הדין בעליון.

דיון

לאחר שעיינתי בשני פסקי הדין, בשאר החומר הרלוונטי ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לסלק את התביעה על הסף, כפי שיפורט להלן.

יוצא אני מתוך נקודת מוצא, מובנת מאליה, לפיה בטרם ייקבע כי פסק בוררות כלשהו מחייב גוף שלא היה צד ישיר להליכי הבוררות וזאת מכוח היותו חליף של צד שכן השתתף בבוררות, על אותו גוף לקבל את יומו ואת ההזדמנות להסביר מדוע פני הדברים אינם כאלה. פשיטא כי קביעה כאמור במסגרת הליכי הבוררות עצמם, לא די בה, שכן לגוף שלא השתתף בבוררות, שהנו מבחינה פורמאלית לפחות בעל אישיות משפטית נפרדת, לא ניתנה ההזדמנות להביא טענותיו בעניין זה וזאת גם אם לפי אותו הפסק עצמו, אותו הגוף הנו בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת" או "כסות נוספת" של מי שכן השתתף בבוררות, כפי שנקבע במקרה דנא.

לפיכך, אלמלא ההתנהלות של התובעת במקרה הנוכחי, כפי שעוד יתואר להלן, אכן היה לכאורה מקום להמשיך בהליכים בתיק דנא כדי לברר במסגרתו את שאלת תחולת פסק הבוררות על התובעת. דא עקא, התובעת, היא זו שהביאה על עצמה את התוצאה הנוכחית, לפיה בנסיבות העניין של המקרה הנוכחי, אין מקום לחידוש ההליכים, שכן עקב התנהלותה היא, כבר ניתן לה למעשה יומה וטענותיה נדחו.

חרף העובדה כי בקשתה להצטרף להליך הבקשה לביטול פסק בורר, נדחתה, הגישה התובעת סיכומים בתיק ועל כך לא שמעתי כל השגה מאת התובעת עצמה. אם לא די בכך, התובעת, שלא הייתה כאמור צד ישיר לבוררות ולא צד ישיר לבקשה לביטול פסק הבורר, הגישה בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי. במסגרת בקשה זו, טענה התובעת, בין היתר, כי היא לא הייתה צד להליך הבוררות. דא עקא, בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו ויתרה מכך, קבע במסגרת החלטתו במפורש כך: "אשר לטענה כי המבקשת לא הייתה צד להליך הבוררות, יש לדחות טענה זו לאור העובדה שהמשיבים עשו כל שלאל ידם להחליף זהויות ואישיות משפטית בכדי להטעות את בתי הדין הרבניים ואת בית המשפט" משמע – בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי יש לראות את התובעת כצד להליך הבוררות. התובעת לא הגישה ערעור או בר"ע על החלטה זו, אשר הפכה חלוטה.

זאת ועוד: התובעת הגישה כאמור בר"ע לבית המשפט העליון על פסק הדין של המחוזי, למרות שהיא לא הייתה צד להליכי הבקשה לביטול פסק הבורר, אם כי כאמור, ניסתה היא לכפות את עצמה על בית המשפט. גם במסגרת הבר"ע, העלתה התובעת את טענותיה בדבר אי תחולת פסק הבוררות עליה משלא הייתה צד להליך. דא עקא, הבר"ע נדחתה ויתרה מכך, תוך התייחסות מפורשת של בית המשפט העליון לטענה הנ"ל של התובעת ומנגד לטענת הנתבע 4, לפיה יש לראות בתובעת כחליפה של העמותה (ראה סעיפים טו' וטז' לפסק הדין).

בית המשפט העליון קבע דברים ברורים שמשמעותם הברורה הנה כי אכן יש לראות בתובעת כחליפתה של העמותה וכלשון פסק הדין: "רביעית, אכן נראה, כי חברת סילבר טאוארס מהוה כסות נוספת לאנשים הפועלים תחת המטריה של עמותת חסידי סטראשאלא. הדברים עולים מפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, כמו גם מאמירתו של הרב ביאליסטוצקי במשטרה שצוטטה בפסקה ט"ז למעלה. בנסיבות אלה, סבורני כי לא נפל כל פגם בקביעות בית הדין הרבני האזורי לפיהן החלק הרשום של עמותת חסידי סטראשאלא בנכס הוברח לחברת סילבר טאוארס. אומרת דרשני אמירתו של הרב ביאליטוצקי שצוטטה, כי "לקבוצה שלנו קוראים בית החסידים דגור, או סילבר טאוורס, סרק אסבסט קאופוריישן, עמותת חסידי שטרשלה, חברת רד רובין". ריבוי השמות מתמיה, ואוסיף כי נער הייתי וגם זקנתי, וככל שהשגתי מגעת חסידות סטראשאלא היתה אי שם במחצית הראשונה של המאה הי"ט, בעקבות עיירת מושבו של ר' אהרן הלוי, אחד מחשובי תלמידיו של בעל התניא, אדמו"ר הזקן מחבר שולחן ערוך הרב; לאחר פטירת בנו של ר' אהרן, ר' חיים רפאל, פסקה השושלת. מהי לאמיתה "תחייתה" של חסידות נשכחת זו? האם אכן?"

התובעת התעלמה לחלוטין מדברים אלה ולא התייחסה אליהם בטיעוניה. בספרות ובבתי המשפט נקבע חזור ונשנה כי מקום שמדובר בחליף, ניתן להחיל עליו את התוצאות של התדיינות קודמת, גם אם לא היה צד פורמאלי. כך למשל, ראה בעניין זה את הדברים שנכתבו בספרה של פרופ' נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", היפים לעניינינו: "בעל דין אשר לא היה צד פורמלי להליך המשפטי, ייוצג בבית המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית המשפט התמלאה ועל כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת (זלצמן, בעמ' 493)".

ראה גם ה"פ (מרכז) 431-03-08 העמותה למען החבר הוותיק במודיעין נ' Schiff R.E. International Corp. N.Y. פורסם באתרים משפטיים, שם נקבע: "הרעיון הוא כי די בזהות בין בעלי הדין מבחינה משפטית כדי להשתיק את ה"קרוב לעניין", על אף שלא היה בעל דין במשפט קודם, כל זאת - כאשר הצדק מחייב זאת. הלכה זו אומצה גם בנוגע לפסק בוררות ובהקשר זה נקבע כי בנסיבות שבהן אדם שאינו צד פורמאלי לבוררות שימש כ"צד פעיל בהליך הבוררות" נוצרת "קירבה משפטית" ולפיכך סמכותו של הבורר תחול גם לגביו, בהיעדר כוונה אחרת בהסכם.